ברברה קרוקר: שלושה שירים על חווית לידה שקטה/ אליזבט טופר

ברברה קרוקר (1945-), משוררת אמריקאית, מתארת בשלושה שירים (שנכתבו בזמנים שונים בחייה) את חוויותיה בלידה שקטה ובעקבותיה.

קרוקר חוותה לידה שקטה בשנות ה-70. בלידת בכורתה, התינוקת נפטרה 24 שעות לפני הלידה.

Firstborn

2-2-70 The sun came up, as it always does, the next morning, its pale gold yolk bleeding into the white room. I remember how cold I was, and how young, so thin, my wedding ring rattled on my finger. How the tea the nurse brought broke in waves on the rim of the cup, spilled over in the saucer; how nothing could contain my tears. Three days later, I left in a wheelchair, with nothing in my arms. The center of this gold ring is a zero. The horizon, where the sun broke through, is no longer a straight line, but a circle. It all comes back to you.

Barbara Crooker

Barbara Crooker©, with permission of the author. “Firstborn” from More (C&R Press, 2010).

בכורה

2-2-70

השמש זרחה, כמו תמיד,

למחרת בבוקר, חלמונה הזהב החיוור

מדמם לתוך החדר הלבן.

אני זוכרת כמה היה לי קר,

וכמה צעירה, וכל כך רזה,

טבעת הנישואין שלי רעדה

על אצבעי. איך התה

אותו הביאה האחות

נשבר בגלים על שפת

הכוס, גלש

לתוך הצלוחית; איך דבר

לא הכיל אז את דמעותיי.

עזבתי, כעבור שלושה ימים,

בכיסא גלגלים,

ובידיים ריקות.

מרכז טבעת זהב זו

הוא בצורת אפס. האופק,

בו פרצה השמש,

אינו עוד קו ישר,

אלא מעגל. הכל חוזר

אלייך.

ברברה קרוקר

ברברה קרוקר©, ברשות המחברת.

תרגום מאנגלית: אליזבט טופר©.

בראיון מ-2011, https://www.barbaracrooker.com/review_interview.php?start=6 קרוקר מדברת על המרחק ממנו כתבה את השיר הזה - כ-35 שנים. היא אומרת שכשיש טרגדיה בלתי פתירה ואין תשובות, יכול לקחת הרבה זמן לעבד את החוויה. היא מוסיפה שזה אינו השיר הראשון שלה על אובדן עצום זה, ומאד יתכן שזה לא יהיה האחרון. היא מציינת שבעיניה, אחת ממשימות השירה היא להעיד, ולכן, חלק ממטרתה בכתיבת שיר זה, היא לומר לנשים אחרות, "חוויתי את זה. איני יכולה להגיד לכן איך תעשו את זה, רק שזה אפשרי." היא מציינת שלפעמים, הידיעה שאיננוּ לבד, שאחרות סבלו דבר דומה, עוזרת לשאת את הבלתי־נסבל.

היא מוסיפה שלא יכלה לדמיין את סוף השיר לפני שכתבה אותו. היא אומרת "חשבתי (איזו טפשות!) שהצלחתי לסגור מעגל. במקום זאת, השיר הזכיר לי "שהכל חוזר/אלייך" (ילדתי האבודה) ושיש מעגל, שאכן איננו נשבר. שהיא אינה חלק נשכח בחיי. ושאולי יש אחרים שיקראו את מילותיי שיש בחייהם מישהו שתמיד חסר. הטבעת היא גם עיגול מלא וגם הריקנות שבתוכה."

The Lost Children The ones we never speak of - miscarried, unborn, removed by decree taken too soon, crossed over. They slip red mittens in our hands, smell of warm wet wool are always out of sight. We glimpse them on escalators, over the shoulders of dark-haired women; they return to us in dreams. We hold them, as they evanesce; we never speak their names. How many children do you have? Two, we answer thinking three; or three, thinking four; they are always with us. The lost children come to us at night and whisper in the shells of our ears. They are waving goodbye on school buses, they are separated from us in stadiums, they are lost in shopping malls with their fountains and pools, they disappear on beaches, they shine at night in the stars.

Barbara Crooker

Barbara Crooker©, with permission of the author. “The Lost Children” from Selected Poems (FutureCycle Press, 2015).

הילדים האבודים

אלה עליהם איננו מדברות אף פעם -

נֽפָלִים, שלא נולדו,

שהוּסרוּ על פי גזירה מלמעלה

שנלקחו מוקדם מדי, שחצו לצד השני.

הם מגניבים כפפות אדומות לתוך ידינו,

מפיצים ריח של צמר חמים ורטוב

תמיד מחוץ לטווח הראיה.

אנו מבחינות בהם במדרגות נעות,

מעבר לכתפי נשים כהות־שיער;

הם חוזרים אלינו בחלומות.

אנו מחזיקות אותם, והם מתפוגגים;

את שמותיהם איננו הוגות לעולם.

כמה ילדים יש לכם?

שניים, אנחנו עונות וחושבות שלושה;

או שלושה, וחושבות ארבעה;

תמיד הם איתנו.

הילדים האבודים מגיעים אלינו

בלילה ולוחשים

באפרכסות אוזנינו.

הם מנופפים לשלום

בהסעות בית הספר,

הם מופרדים מאיתנו

באצטדיונים,

הם אבודים בקניונים

במזרקות ובבריכות,

הם נעלמים בחופים,

בלילה נוצצים בכוכבים.

ברברה קרוקר

ברברה קרוקר©, ברשות המחברת.

תרגום מאנגלית: אליזבט טופר©.

בראיון שקרוקר נתנה ב-2017, https://www.dailygood.org/story/1477/barbara-crooker-poetry-as-a-form-of-love-awakin-call-transcript/ היא מדברת על הרקע לשיר הזה. היא מספרת שהיא אינה אוהבת את הביטוי "סגירת־מעגל"; היא אינה מאמינה שאחרי אובדן כזה, משיגים סגירת־מעגל. קרוקר מציינת שממשיכים להתאבל לאורך החיים. היא אומרת "אינני אדם עצוב. היו לי באמת חיים מאושרים. אבל תמיד אתאבל על [אובדן] זה. גם ילד אחר לא ממלא את מקומו של הילד הזה." היא מציינת שאובדנים מסוימים אינם מדוברים. החברה לא רוצה לדבר על דברים כאלו: "[החברה אומרת] 'בסדר, תתקדמי הלאה. את תעברי את זה. זה קורה. זו דרכו של הטבע'. זה אובדן ענק ויש תחושת אבל עצומה."

Lemons

A yellow sun splashed lavish light on the garden, a bright bloom of a morning, full of possibility. I was away from home, teaching, when one of the poems peeled away the thin rind of memory, and there I was, back in the maternity ward when my firstborn died. I remember how white and cold the room was, even though my friends brought flowers, irises, roses. I was hollow, a fruit that'd been pulped for juice, leaving nothing but a shell, no flesh, no seeds. Thirty years later, my daughter's globed stomach, and then, there was Daniel, shining and puckered in the moony glow of the delivery room, rinsed with light from another world, and a new day dawning.

Barbara Crooker

Barbara Crooker©, with permission of the author. “Lemons” from Line Dance (Word Press, 2008).

לימונים

שמש צהובה הרעיפה אור שופע

על הגן, פריחה בוהקת

של בוקר, גדוש אפשרויות.

הייתי רחוקה מהבית, לימדתי,

כשאחד השירים קילף

את קליפת הזיכרון הדקה,

והנה, חזרתי

לתוך מחלקת היולדות

עת נפטרה בכורתי.

אני זוכרת כמה לבן וקר

היה החדר, על אף

שחברותיי הביאו פרחים,

אירוסים, ורדים. הייתי חלולה,

פרי שנסחט

למיץ, דבר לא נשאר

אלא קליפה, ללא בשר, ללא זרעים.

שלושים שנה לאחר מכן, בטנה

העגולה של בתי, ואז, הנה

הופיע דניאל, קורן ומקומט

בזוהר הירח של חדר

הלידה, שטוף־אור מעולם

אחר, ויום חדש עולה.

ברברה קרוקר

ברברה קרוקר©, ברשות המחברת.

תרגום מאנגלית: אליזבט טופר©.

בשיר זה רואים איך חוויית לידתה השקטה רקומה לתוך המשך חייה. בשמחות הגדולות ביותר, הילדה שאבדה לה נוכחת. המשוררת משתפת איך היא חיה את חייה לצד האובדן.